1.

לא שסגר זה מצב שאני מייחל לי  ולכולנו להיות בו, אבל חייבים להודות שביחס לסגר הקודם, אי-אז במרץ-אפריל יש שיפור משמעותי בסגר הנוכחי. זה לא רק מגבלת ה-100 מטר שגדלה לקילומטר שלם (!) ולא רק העובדה שבניגוד לסגר הקודם הפעם אנחנו כבר יודעים לא להסתער על הסופרמרקטים ולרוקן את המדפים (על מי אני עובד? לכולם פשוט נשאר אוכל מהסגר הקודם…), זו גם העובדה שבניגוד לתקופת הסגר הקודמת בו העולם שבת מלכת, הפעם יש לאן לברוח – הספורט חי ובועט, או במקרה שלנו – חי ומקפיץ כדור.

נדמה לי שיותר מתמיד ה-NBA הופכת בימים אלו לבריחה המושלמת, למקום המפלט אליו אפשר להימלט ולשכוח את כל הצרות והטינופת להם אנחנו נחשפים בחיינו כאן בישראל. המילה 'בועה' היא כינוי מדויק לחודשיים האחרונים ב-NBA הרבה יותר מתמיד. לא רק השחקנים נמצאים בבועה, כשאני צופה בהם גם אני נסגר בה לכמה שעות.

ובכל זאת, אי אפשר בלי איזה טרוניה. כאילו, למען השם, עד שסוף סוף בורחים מהמציאות לעולם פנטזיה אידיאלי – למה אנחנו צריכים לראות שם אליפות של הלייקרס?!

2.

אם כבר נגענו בלייקרס ובקורונה. למרות השנאה המוטבעת בי לשניהם, קשה שלא לראות כמה קווים מקבילים בין מה שקורה בבועה באורלנדו לבין מה שקורה מחוצה לה בעולם הקורונה.

אם יש כותרת שהייתי נותן לפליאוף הזה היא 'עולם הכדורסל משתנה לנו מול הפנים'. זה לא רק השינוי בצורת המשחק, כמות השלשות ההיסטריות והתמהילים הקבוצתיים והעומק שמשחקים תפקיד יותר משמעותי מאשר הכוכבים הגדולים כפי שהתרגלנו מקדמת דנא, אלא גם התחושה שבליגה מתרחש חילוף דורות. את הקארי'ז, דוראנטים, אירווינגים, הארדנים, כריס פול ג'ורג'ים ואחרים שהתרגלנו אליהם בשנים האחרונות מחליף דור חדש, אנרגטי יותר ושונה. ניקולה יוקיץ' בן ה-25 הוא המבוגר ביניהם, ג'מאל מוריי (23), ג'יילן בראון (23), ג'ייסון טייטום (22), באם אדאביו (23), דונובן מיטשל (24) והגיבור החדש – טיילר הירו (20) הם חלק הארי של השמות המרשימים של הפליאוף הנוכחי. אז אמנם יכול להיות שזו תוצאה של העובדה שהחברה האלה מתעסקים אך ורק בכדורסל, בשונה מדברים שאנשים בגילאים הבלתי-ממוסדים האלה בדרך כלל מתעסקים בהם ויכול להיות שהזמן הרב שיש להם לאימונים גם הוא נותן את אותותיו אבל יכול להיות שיש כאן קפיצת גדילה של דור שלם שהולך לשנות את פני הליגה בקרוב.

ובכל זאת, יש עדיין מי שממשיך לשמור על הגחלת גם בתנאים של העולם החדש. לברון ג'יימס, הבלתי נגמר, אנתוני דיוויס הסייד-קיק שלו (או שזה הפוך?), דוויט הווארד, רג'ון רונדו והלייקרס כולה כמכלול – משאירים אותנו עם טעם של פעם ומזכירים לנו (ויזכירו עד הסוף – שיסתיים, כאמור, בטבעת עם כל הצער שבדבר)  שהסדר הישן עוד פה.

אבל כמו בקורונה, גם הלייקרס הנוכחיים הם סוג של הכחשה. רבים מאיתנו מדמיינים את העולם של אחרי הקורונה ומתארים לעצמנו חזרה לשגרה בה חיינו אי אז בפברואר 2020. אבל כמו שהעולם האמיתי כנראה ישתנה, ולא במעט, אחרי שהווירוס המעיק יחלוף מן העולם, גם ה-NBA תשתנה לתמיד אחרי עונת הבועה. דברים שקרו בבועה, לא יישארו בה, כי כמו שלמדנו מהקורונה (אולי?!) – דברים שנוצרים במעבדה סגורה – לא בהכרח נשארים שם…

3.

בכלל, על-אף העובדה שרעיון הבועה הוא כנראה אחד הגאוניים ביותר שהבריקו במוחו של מישהו בכדור הארץ מאז הקורונה הפציעה בחיינו, יש חשש מסוים שהניתוק שהיא מייצרת בין ה-NBA לעולם יימשך גם אחר-כך.

יש משהו בבועה שגורם להרבה פחות הזדהות בין האוהדים של המשחק לבין הקבוצות שהם אוהדים (בהנחה שהם בכלל הגיעו לבועה, לא כמו במקרה שלי…). זה מתחיל מזה שהפרקט נראה תמיד אותו דבר עם שינויים מינוריים, מה שמקשה ליצור רגשות הזדהות (מאוד מקווה שלקראת הגמר הם ישקיעו יותר בתפאורה הזו), ממשיך עם הכתובת העליונה על גב הגופיה של השחקנים שכבר לא מייצגת את שמם (בהתחלת הבועה מאוד התרשמתי מהשחקן הצעיר, גופיה מספר 1, של דנבר – סטנד-אפ אבל אחרי כמה ימים הבנתי שמדובר במייקל פורטר-ג'וניור) ונגמר בהרבה פחות אמוציות ממה שהייתי מצפה לראות בפליאוף מחלק גדול מהקבוצות (אלה שהגיעו עד הנה, הן דווקא הקבוצות שיותר השקיעו בתחום אבל בשלבים הראשונים הייתה תחושה שמכיוון שממילא אנחנו רואים מה שהמצלמה מראה לנו וזה חצי מגרש, יש שחקנים לא מעטים שפשוט לא רצים להגנה כי ממילא אף אחד לא יראה את חוסר המאמץ הזה).

עכשיו, התופעה הזו של חוסר הזדהות עם קבוצות ושחקנים שהם הרבה יותר שכירי חרב משחקני נשמה שמזוהים עם מועדון היא ממש לא חדשה אבל בעיניי הבועה מעצימה אותה פי כמה והופכת את הכל להיות ארעי ומקשה מאוד על חיבור רגשי בין האוהדים לקבוצות ולשחקנים. הבן שלי בן השש הפנה את תשומת ליבי בסיבוב השני שכל אחת מהקבוצות עלתה לשחק בשחור מתישהו בסיבוב, הוא שם לב לזה כי הוא חשב שטורונטו בלילה אחד ומיאמי בלילה אחר זו אותה קבוצה אבל לדידי זה בדיוק העניין – הכל בבועה נראה אותו דבר ויום אחד, אחרי שהיא תתנפץ, יהיה לדעתי לא פשוט להחזיר את המצב לקדמותו.

4.   

עוד דבר שמעניין אותי לגבי העונה הזו בכלל ולגבי הפליאוף האחרון בפרט, היא איך יסתכלו עליהם בעתיד מבחינת ההשתייכות שלהם לכל מיני שיאים איזוטריים כמו שב-NBA אוהבים. קחו את הסדרה בין הראפטורס לסלטיקס למשל, מבחינה טכנית היא הייתה הסדרה היחידה בהיסטוריה שהיו בה 7 ניצחונות חוץ (הפעם האחרונה שסדרה שלמה נגמרה בניצחונות חוץ הייתה ב-1984 בסיבוב הראשון כשניו ג'רזי נטס ניצחה את פילדלפיה בסיבוב הראשון, אבל אז היה מדובר בסדרה של 5 משחקים) אבל האם כך יסתכלו עליה בראי ההיסטוריה? (בהקשר הזה נדמה לי שהרצף של הסלטיקס, של 5 הפסדים ביתיים רצופים, שנקטע הלילה בניצחון על מיאמי, גם הוא שיא).

גם ה-37 נקודות של טיילר הירו הם שיא לשחקן שעולה מהספסל, ה-63.1% שהקליפרס קלעו מהשדה מול דאלאס במשחק מספר 5 הם שיא, 100 הנקודות שהראפטורס קיבלו מהספסל שלהם מול ברוקלין במשחק מספר 4 הם שיא וגם כל ההצגות של דונובון מיטשל וג'מאל מוריי אחד מול השני מעידים על נתונים שלא ראינו קודם אבל האם זה משהו שאנחנו יכולים להתייחס אליו כאילו הוא קרה בעולם האמיתי? שאלה להיסטוריונים.  יש סיכוי שכמו מה שאנחנו 'אליפויות עם כוכבית' בסוף אליפות היא אליפות היא אליפות, אבל הבועה באמת מאתגרת את החשיבה הרגילה בדבר דברים שהיו קורים או לא קורים בעולם 'נורמאלי'.

5

ותהייה אחרונה לגבי הבועה – כל-כך הרבה הקפדה עשו במי להכניס ומי לא להכניס לתוך הבועה בפלורידה – למה לעזאזל לא יכלו להשאיר בחוץ את ג'ף ואן גנדי?!

שבוע טוב לכולם